חיטה ובצורת
כתב: דורון אפרתי

הבצורת

במאמר זה אנו נגביל עצמנו לדיון בבצורת אקלימית בלבד ולהשפעתה על גידול החיטה. צמח החיטה המודרני זקוק לכמויות מים משמעותיות כדי לייצר גרעינים. כמויות המים הדרושות כדי לייצר יבול כלכלי נעות בין 200-300 מ"מ בעונת החורף. בכמות פחותה מכך החיטה עשויה לנבוט ולגדול אך כמות הגרעינים בשיבולים תהיה דלה או אפסית.

הגדרת בצורת כללית: שנה שבה יורדים גשמים בכמות קטנה בהרבה מן הממוצע השנתי. הגדרת הבצורת משתנה ממדינה למדינה על פי התנאים האקלימיים ועל פי שיקולים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.

ניקח לדוגמה את בריטניה. כמות המשקעים בלונדון דומה לכמות היורדת בגליל העליון שלנו (700 מ"מ גשם בשנה). בגליל יורדים רוב המשקעים בכ– 25-35 ימי גשם בתוך כשלושה חודשי חורף בשנה. שאר העונות שחונות ויבשות לכן יש צורך במערכות השקייה לכל השטחים החקלאיים והגינות באם מעוניינים להשאירם ירוקים גם בעונות היבשות. הגדרת בצורת, אם כן, מתייחסת למשקעים היורדים בעיקר בעונת החורף.

בבריטניה, לעומת זאת, המשקעים מתחלקים לאורך כל השנה בצורה כמעט שווה לכן אין שם מערכות השקייה בשטחים החקלאיים, בגינות הציבוריות והפרטיות. שם, אם לא ירדו משקעים כלשהם במשך שבועיים ויותר, הצמחים יתחילו לקמול ותוכרז שנת בצורת.

הגדרת בצורת על פי השרות המטאורולוגי הישראלי:

שנה שבה ירדו משקעים בכמות נמוכה ב 30% לפחות מהממוצע הרב שנתי.

אנו מבחינים בין שני סוגי בצורת:

בצורת אקלימית- שנה שקיבלה כמות משקעים הקטנה מההפרש שבין כמות הגשם הממוצעת והסטייה הממוצעת לאותו מקום. כלומר, כמות המשקעים שירדה הייתה קטנה ב- 30% מהממוצע הרב שנתי לאותו מקום.

בצורת חקלאית - מצב שבו המשקעים אינם יורדים בעונה המצופה ו/או בצורת אקלימית. יש שנים בהן סך כל גשמי העונה מושג כבר בדצמבר ויש שנים שעד סוף דצמבר יורדים גשמים מעטים מאד, אך הגירעון מתכסה מאוחר יותר, ועד סוף העונה מושגת הכמות כולה. יש עונה גשומה במרכזה ויבשה בקצותיה, ולהפך, עונה יבשה במרכזה וגשומה בקצותיה. עונות כאלה, בעלות חלוקה בלתי נורמלית של גשמים יכולות להפוך לשנות בצורת חקלאיות, גם אם כמות הגשם המצטברת במשך העונה מגיעה ל- 100%. ההתחלקות הנורמלית של הגשם במשך העונה היא:

מישור החוף: סתיו - 23%, חורף - 62%, אביב - 15%

אזורים פנימיים: סתיו - 15%, חורף - 62%, אביב - 23%

קיים מושג "בצורת הידרולוגית" שזו עונה בה כמות המשקעים אינה בהכרח נמוכה מהממוצע הרב שנתי אך עדיין מאגרי המים העיליים, התת קרקעיים, הנחלים וכו' אינם מתמלאים בקצב הרצוי. בצורת מסוג זה עלולה להיגרם גם ע"י שאיבת יתר, רצף שנים שחונות בעבר ועוד.

בצורת אינה רק מושג אקלימי אלא גם מושג חקלאי שבא לתאר מצבים בהם היבול לא עלה יפה או לא זכה להיקטף. בדרך כלל מדובר בגידולים חד שנתיים שפגיעת הבצורת מתבטאת אצלם כבר בעונה השחונה הראשונה. עצי פרי מקומיים, כגון הזית, השקד, החרוב וכו' עמידים לשנת בצורת ואף לרצף של מספר שנים. הם עשויים להגיב במיעוט פירות אך לא יכחדו מהבצורת. לכן החקלאים מוטרדים מהבצורת בעיקר בהקשר לגידולים חד שנתיים. בעולם העתיק היה מדובר בעיקר בגידולי תבואה כגון החיטה, השעורה, גידולי קטניות ועוד. בתנ"ך ובמשנה מוזכרים מצבים בהם החיטה עלתה יפה אך לקראת הקציר היא חוסלה ע"י להקות ארבה ולא נקצרה. זו בצורת. גם אם החיטה לא נפגעה ע"י ארבה אך לפני שהחקלאי זכה לקצור אותה פגע בה ברד (הברד משכיב את החיטה על הקרקע ואזי לא ניתן לקצור אותה והיא נרקבת) גם זה מוגדר כבצורת.

משטר הגשמים חשוב גם הוא. ללא גשם החיטה לא תנבט כלל והזרעים שיזרעו באדמה ירקבו או יאכלו על ידי מכרסמים או יאבדו מחיוניותם. גשמים שינביטו את הזרעים אך בעקבותיהם תבוא תקופה יבשה ממושכת יביאו לצמיחה מעטה וקמילת הצמחים הצעירים. בשני המקרים יש צורך להפוך את הקרקע ולזרוע שוב. אם הצמחים דווקא עלו יפה אך קרה מיעוט או חוסר בגשמים בתקופה בה הם מייצרים את השיבולים, השיבולים יהיו ריקים מגרעינים והחיטה תוכל לכל היותר לשמש כמספוא למאכל בעלי חיים. ניתן להתגבר על בעיות אלו על ידי השקיה מלאכותית אך הדבר כרוך בהשקעה כספית ניכרת שבד"כ אינה משתלמת.

החיטה כידוע היא מאבות המזון עוד מימי קדם. מאז ומתמיד זרעו חיטה בכל שטחי ארץ ישראל מהגליל העליון ועד הנגב וגם כיום היא מכסה שטחים נרחבים. ככלל, החקלאים מעדיפים גידולים אחרים עתירי הון כגון פרדסים, מטעים, פרחים וירקות אך אלה ניתנים לגידול רק בשטחים בהם קיימות מערכות השקיה (שלחין). מקובל לגדל גידולים המתבססים על הגשם בלבד (גידולי בעל, על שם אל הגשם הכנעני העתיק - הבעל) בשטחים נרחבים בהם אין בדרך כלל מערכות השקיה, כאשר החקלאי מודע לעלות הנמוכה מצד אחד ולהכנסה הנמוכה הצפויה מאידך.

בחקלאות המסורתית אין הרבה אלטרנטיבות שמאפשרות פרנסה מגידולים אחרים באזורים צחיחים. לכן החקלאים נוטים לקחת את הסיכון.

זריעת חיטה ע"י הבדואים בנגב הצפוני

ההבדל בין גידול חיטה בצפון ומרכז הארץ לבין גידולה בנגב נובע מהשוני באופי האקלימי בין האזורים הללו.

מהו מדבר?
המדבר מוזכר כבר במקורותינו כאזור צחיח "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב' , ב') .

תשובות שונות יתקבלו לשאלה מפי מומחים בתחומים שונים . משה ברור מגדיר מדבר כשטח שבשל צחיחותו ותכונת פני השטח אין אדם יכול "להוציא בהם את לחמו מן האדמה", אלא אם השכיל להתגבר, באמצעים מלאכותיים, על מדבריות השטח ממנו הוא מפיק מחייתו. הבלשן אבן שושן מגדיר במילונו את המדבר "אזור נרחב שמעטים בו הישובים וצמיחתו דלה ומספקת רק למרעה לצאן ולבהמות של השבטים הנודדים בו." המטאורולוגים דוד שרון ושבתאי דובר הגדירוהו כ "מקום עם מיעוט גשמים במשך תקופות ארוכות". הבוטנאי מיכה לבנה הגדירו "כשטח שבגלל מאזן מים שלילי, אינו מגדל צמחים". בעוד הבוטנאי אבי שמידע התייחס לכיסוי הצומח ולא ישירות לכמות המשקעים והגדיר מדבר כתצורה של צומח שבה כיסוי הצומח הרב שנתי קטנה מ – 10%.

רובנו מקשרים בצדק "מדבר" עם מיעוט משקעים שנתיים אך למדבר עוד כמה תכונות אופייניות כגון עוצמות גשם (כמות ליחידת זמן- מ"מ לשעה) גבוהות למדי, גשמים בעלי אופי מקומי מאד ובעיקר שונות גדולה בכמויות הגשם, כלומר, סטיות גדולות סביב הממוצע הרב שנתי. כל אלה באים לידי ביטוי כאשר אנו מתבוננים בסדרות הגשם ומשווים את צפון הארץ למשל עם הנגב.

כדי להבין את משמעות התופעות יש צורך להכיר מספר מושגים סטטיסטיים:

סדרות נתונים

כאשר נתונים מדעיים מתקבלים כקבוצה מוגדרת, הם מכונים "סידרה". כשמתבוננים בסדרה, ניתן לגלות בה איפיונים שונים. היא עשויה להיות אקראית לחלוטין ללא שום היגיון או קשר בין ערך אחד למשנהו, היא עשויה להיות מסודרת בסדר עולה או יורד כלשהו, עם חוקיות או בלעדיה, הערכים עשויים להיות קרובים זה לזה או בעלי שונות רבה וכדומה.

נתבונן בשתי הסדרות הבאות של ערכי טמפרטורת מכסימום שנמדדו בישראל במשך 10 ימים רצופים (דקדה) בתחנה מסוימת, אחת בתקופת הקיץ והשניה בימי הסתיו:

קיץ

30

30

30

30

30

30

30

30

30

30

סתיו

28

30

32

34

26

29

31

36

24

30

בשתי הסדרות הטמפרטורה הממוצעת היא 30 מ"צ אך בסדרה הראשונה סך הסטייה של הערכים מהממוצע הינה 0 ואילו בסדרה השניה סך הסטיות הוא 26.

שונות וסטיית תקן

השונות מבטאת את מידת הפיזור של הנתונים והיא מחושבת כסטייה ממוצעת בריבוע של כל ערך מהממוצע. לדוגמה, בספרות 1, 2, 3 הממוצע הוא 2 והשונות שמסומנת באות היוונית σ היא:

הנוסחה הכללית לחישוב שונות היא :

שבה å היא הסכום, X הוא ערך האיבר, m הוא הממוצע של הסדרה ו n מספר האיברים בה.
לכן, בסדרת טמפ' הסתיו השונות שווה ל 12.66 . בסטטיסטיקה משתמשים בדרך כלל בפרמטר שונה המכונה סטיית תקן שהוא השורש הריבועי של השונות שמסומן ב- S ונוסחתו הכללית:

לפיכך, סטיית התקן בסדרה הראשונה של הטמפרטורות היא 0 ואילו בסדרה השניה 3.6.

כעת נתבונן בכמויות הגשם שנמדדו בתחנה מטאורולוגית מדברית בנגב:

1990	1991	1992	1993	1994	1995	1996	1997	1998	1999
120	42	96	65	21	78	101	12	89	100

אם נחשב את ממוצע הסדרה נקבל 72.4 מ"מ בשנה. אם נחשב את השונות של הערכים סביב הממוצע נקבל 1330.9 וסטיית התקן היא כ- 36.48.

נשווה זאת לכמויות הגשם שנמדדו באותן שנים בתחנה חופית מסויימת:

1990	1991	1992	1993	1994	1995	1996	1997	1998	1999
550	542	596	565	621	584	601	612	589	600

נחשב את הממוצע של הסדרה נקבל 586 מ"מ. השונות של הסדרה היא 678.7 וסטיית התקן כ- 26.05.

מה אנו יכולים ללמוד משתי סדרות אלו על אופי הגשמים באזורים מדבריים לעומת אזורי חוף?

המסקנה העיקרית היא שבעוד שבאזור החוף הסטיות סביב הממוצע קטנות באופן יחסי הרי שבנגב הן גדולות ביותר. הדבר נובע מאופי הגשם המקומי ומחוסר הסדירות שלו. אחת התוצאות האפשריות היא שבאזור גיאוגרפי מצומצם מסוים בנגב (גבעה כלשהי) עשויה לרדת בעונה מסוימת כמות משקעים גדולה בהרבה מהממוצע הרב שנתי ואילו באזור שכן לו לא ירדו גשמים כלל באותה עונה. מבחינת הצמחייה המדברית המשמעות היא שעל מנת לשרוד, היא חייבת לסגל לעצמה מנגנוני הישרדות שמאפשרים לה להמשיך ולהתקיים ללא גשם תקופה ממושכת (מספר שנים?). יכולת לאגור מים, התאיידות מינימאלית, זרעים עמידים וכדומה.

חיטה במדבר

לחיטה אין מנגנון הגנה מסוג זה. כפי שציינו, בחוסר גשמים היא לא תנבט ובמיעוט גשמים היא לא תייצר גרעינים. ללא אלה אין משמעות לגידולה. יבול של פחות מ – 200 ק"ג לדונם אינו מכסה את עלויות הייצור (זרעים, מכונות, עבודה וכדומה) ועדין לא דיברנו על רווח. לכן, גידול חיטה באזור מדברי הינו ענין בעל סיכון כלכלי רב. באזור בו כמות הגשם הממוצעת השנתית פחותה מ 200 מ"מ, מירב הסיכוי הוא שהחיטה לא תעלה יפה. קיים קשר הדוק בין יבולי החיטה לבין כמויות הגשם והוא נראה בנתוני הטבלה ובגרף הבא:

לצורך קריאה מקובלת,
יש לחלק הן את כמויות הגשם והן את היבול ב- 10

הטבלה מראה את היבול בק"ג להקטאר (10 דונם)

בשנות ה- 60 הוחלט ע"י ממשלת ישראל להקים את הקרן לנזקי טבע, מעין חברת ביטוח בבעלות ממשלתית שמטרתה לפצות את החקלאים במקרים של נזקים טבעיים – בצורת, קרה, רוחות חזקות, מחלות צמחים, מגיפות בעלי חיים וכדומה. הפיצוי ניתן לחקלאים המצטרפים לקרן, משלמים פרמיה מסויימת ומוכיחים כי עשו את כל שניתן בכדי למנוע את הנזקים. הקרן אינה מבטחת למשל חקלאים שנוטעים מטעי בננות (צמח טרופי עתיר מים) באזורים בהם קיים סיכון גבוה לתופעת הקרה (טמפרטורות נמוכות מ- 0°c). את האזורים המסוכנים קובע כיום השרות המטאורולוגי בבית דגן.

בין השאר הוחלט לבטח את גידולי החיטה כנגד בצורת. בין האנשים שהשפיעו הכי הרבה על קביעת קו הבצורת (קו גיאוגרפי שמדרום לו לא ישולמו פיצויי בצורת ומצפון לו כן ישולמו) היה חיים מולכו ז"ל שתמונתו נראית למטה.

על חייו ופועלו ניתן לקרוא בהרחבה באתר: http://molcho.org.il/chaimmolcho_hebrew.html

חיים מולכו היה בין המעצבים הראשונים של "קו הבצורת" בנגב, היינו, מציאת קרטריונים ברורים לזכאים לזריעת תבואות חורף וקבלת פיצויי בצורת, במקרה ותתרחש בנגב בשנה מסויימת. "קו הבצורת" הדמיוני שעוצב השתרע ממשמר הנגב מזרח בואכה "כביש הרעב", עד שדות נירים. עד היום מהווה קו זה גבול מזרעי החורף הזכאים בפיצויים במקרה של בצורת.

כפי שראינו, 200 מ"מ גשם הינם המגבלה לגידול כלכלי של חיטה. אי לכך נקבע קו 200 מ"מ גשם כקו שמדרום לו, חקלאי שיזרע חיטה ייקח על עצמו את הסיכון, לא יוכל לבטח את הגידול ובמידה שאכן ירדו פחות מ- 200 מ"מ באותה שנה, החקלאי לא יוכל לקבל פיצוי מהקרן לנזקי טבע. מצפון לקו הבצורת הגידול יהיה מבוטח והחקלאי יקבל פיצוי שיכסה לפחות את עלות ההשקעה הכספית בגידול.

קו ה 200 מ"מ משתנה בהתאם לאופי השנה. במפה משמאל אנו רואים שהוא עשוי לנוע בתחום של כ 100 ק"מ ויותר צפונה ודרומה. אי לכך, נקבע שהקו הקובע הוא במיקומו הממוצע הרב שנתי העובר בעיר באר שבע.